אנו מגיעים למפעלי הקיץ בדריכות גבוהה, בחששות וברצון עז לסיים את המפעלים ללא פגיעות בגוף ובנפגש מכל סוג.
הרשימה שמובאת בזאת מתווספת לנהלים הקיימים והמקובלים בפעילות התנועה השגרתית.
קיום תחקיר לפני פעילות, קיום תדריך לפני פעילות, פיקוח ווידוא, בקרה, חניכת ממלאי התפקידים, דיווח על תאונות ו"כמעט תאונות", מתן תשומת לב, ניהול סיכונים ועוד.
להזהיר להנחות ולוודא!
ישנה חובה לקיים את הרשימה המובאת בזאת על פי הגדרת התפקידים, תחומי האחריות והסמכויות של ממלאי התפקידים.
ברור הוא שחוזר המנהל הכללי של משרד החינוך, חוק רישוי עסקים, הנחיות המשטרה ומשרדי הממשלה מחייבים אותנו ויש לפעול על פי הם.
תפקידנו כמדריכים להקדיש מחשבה, משאבים וכספים ולבצע פעולות ממשיות כדי למנוע את התאונה.
לעשות הכל- ובמילה זו הכוונה ל- הכול!
חובתו העליונה של המדריך – לעשות הכול כדי למנוע תאונה! לעשות הכול כדי למנוע נפגעים
אי-אפשר לדבר על תאונה בלי להיזכר בעשרת חניכי המכינה, תשע הנערות והנער, שנהרגו בתאונה הנוראה בנחל צפית, באסון מכינת בני ציון.
כניסה לנחל מעוקי וקניוני ביום חורף גשום כשיש סכנת שיטפונות היא התעלמות מחובתו של כל מדריך להגן על חניכיו ולעשות הכול כדי שיחזרו הביתה בשלום.
כולנו שואלים את עצמנו, מה הניע אותם, את מדריכי המכינה?
הרצון לא לבטל פעילות מתוכננת או אולי תחושת יהירות שאמרה, "נדע להסתדר", או שאולי המחשבה "אנחנו מקצוענים" או "לנו זה לא יקרה".
לא כל תאונה נגמרת בנפגעים, לא כל עבירה על הנהלים גורמת לתאונה.
לעתים מכוניות מתנגשות ואין נפגעים. לפעמים רכב חוצה באור אדום ולא מתרחשת תאונה.
כמדריכים, החובה, התפקיד שלנו, הם לדעת לראות את ה"כמעט תאונה" ולהבין שזהו סימן חשוב לבאות, שעשוי לעזור לנו למנוע תאונה קשה עם נפגעים.
אחרי תאונה עם נפגעים או "כמעט תאונה" יש לבחון את האירוע ואת הנסיבות כדי ללמוד מהם.
לבחינה זו צריך לבוא מצוידים ביושרה, בפתיחות ובהגינות.
נבחן את גורמי הליקוי ונעמוד מול ההחלטה שקיבלנו טרם התאונה. נשאל: מהו הלקח שלנו?
האפשרות הראשונה: היה נוהל ידוע ובתוקף, שתפקידו היה למנוע את התאונה, ובכל זאת התקיימה הפעולה, למרות האיסור (למשל, חל איסור לטייל בנחלים ביום שבו קיימת סכנת שיטפונות).
האפשרות השנייה: לא היה נוהל, גורם התאונה הגיע כרעם ביום בהיר ולא היה ניתן לחשוב עליו מראש (נכנסתם למבנה פעיל וראוי וקרסו עליכם קיר או עץ).
האפשרות השלישית: היה נוהל, ידעתם על הסיכון, אך לא ביצעתם את הפעולות המספקות כדי למנוע את התאונה (הגעתם לבריכה עם חניכים, לבריכה היה רישוי, היו מצילים, ובכל זאת בשל עומס יתר טבע חניך).
ההתייחסות לאפשרות הראשונה היא משמעתית. הייתה כאן הפרת חוקים ונהלים במודע ולכן צריך לנקוט אמצעים משמעתיים (מנזיפה ועד הפסקת המשימה).
ההתייחסות לאפשרות השנייה דורשת מחשבה מעמיקה על השאלה איך היה ניתן אולי למנוע בכל זאת את התאונה. ברור שאין כאן שאלה משמעתית, אלא רק את היכולת הפנימית, שאולי היא תכונה, להיות זהירים, לדמיין ולראות את הנולד.
ההתייחסות לאפשרות השלישית היא העמוקה מכול. כיצד היינו "בסדר" ובכל זאת קרתה תאונה? כאן צריכה לעלות שאלת הניסיון המקצועי של המדריכים, יכולתם לנהל, לראות את המכלול, לתכלל בין גורמים, לדעת להיות ניהוליים ומנהיגותיים ולהפסיק את הפעילות כשצריך.
נתמקד באפשרות השלישית, כי בה מצויה רוב עשייתנו.
בטיפול בסוגיות אלו עולות שאלות על ההכשרה הטובה ביותר למדריכים, ואם היא מספיקה. זו כוללת את הגורמים הבאים:
• חוברות נהלים יעילות, קצרות, בהירות ומדויקות (ולא ארכניות ורוויות מילים).
• התדרוך המרכזי (ה"פלייר הגנרי") וכלל התדרוכים המקדימים.
• המשמעת והמחויבות התנועתית של החניכים למדריכיהם.
• הפלייר המקדים וגיוס ההורים לעזרת המדריכים (כולל מגבלות בריאות ורגש-נפש של החניכים).
• עבודת המטה האיכותית שמבוצעת מבעוד מועד.
• הניסיון בתחום, המקצועיות, הבגרות וניסיון החיים.
• החריצות.
• האמונה העמוקה בערך שמירת החיים (חינוך, חינוך וחינוך) והמסירות לו.
המסמך המלא מצורף- לחצו להורדה